top of page
  • Writer's pictureטלי גנט מרדכי

כאב, אובדן, החזקת התקווה


החודשים האחרונים במדינתנו היו מלווים בחוויה מועצמת וממושכת של כאב, אובדן וחוסר אונים- באופן קולקטיבי, ובאופן אינדיבידואלי שבו כל אחד ואחת חווים את הדברים. ציר הדברים שהם בשליטתנו לבין אלה שאינם, הציר הזה נחתך והתערבל במציאות חדשה שאילצה את כולנו לעכל מידע טרגי באופן אינטנסיבי ותדיר, לכאוב ולהמשיך, לעצור ולהתכנס.   אמונות נסדקו, הביטחון התערער, השגרה נחתכה באחת.  האישי התערבב בציבורי, לא אחת פגשתי במפגשים הטיפולים באשמה שעלתה על המשך עיסוק בעניינים שנדמים פעוטים או שוליים ביחס למצב הנוכחי- מותר, חשוב, הרי אנחנו ממשיכים להתקיים ולהיות בדיאלוג עם עצמנו ועם המציאות. איך להתייחס אל ציון השנה הקלנדרית החדשה, נקודת ציון סמלית של התבוננות רטרוספקטיבית על החוויות וההתמודדויות שעברנו, על השאיפות והכוחות הפנימיים שנרצה להמשיך וללטש בהמשך הדרך, כשב"כאן ועכשיו" אנחנו מוצפים, מודאגים, עדיין בתהליך עיכול ועיבוד, בניסיון להבין מה נכון לעשות ואיך ממשיכים מכאן.

מה נרצה לשחרר מהשנה הזאת? מה ניקח איתנו הלאה?

לכל אחד ואחת, אני שולחת איחולים לשנה אזרחית שקטה, בריאה, בהתבוננות פנימית וחיצונית, באיתור הכוחות והמשאבים שבתוכנו, בצמיחה ובהתפתחות, בהמשך איסוף מילים מרפאות ומזינות, בתקווה לימים טובים יותר.

"כל עוד אתה הולך וכותב אתה נמצא בתחום האינסוף. האפשרויות עדיין אינן גדורות. כשאתה מפסיק ללכת, מיד נקבע הכל ומוגדר, ואפשר להתחיל למדוד אותך. אני עדיין לא רוצה להימדד. אני רוצה להמשיך כמה שאוכל, ולא להיות מוגדר. תמיד להיות מופתע ממראה עיני. וזה האיחול היפה ביותר שאוכל לאחל לי בשנה החדשה" / מתוך: "כך להישאר לעולם" מאת יונה אלון (עמ' 36).




Comments


bottom of page