זמן-ספר

רגעי הקריאה היקרים- במודעות מכוונת בישיבה על הכיסא, בנסיעה בתחבורה ציבורית, בהמתנה לרופא, על שפת הים, רגע לפני הצלילה אל השינה...

פוטנציאל הספרות נעוץ בהפעלת הדמיון תוך העלאת הקשב והעניין מתוקף היותה קרובה לסוגי חוויות מוכרות, ומאפשרת להזדהות עם מאבק של גיבור ספרותי, וזאת באמצעות יצירת מרחק המאפשר להגיע לדרגות של עומק רגשי מבלי מגע בנקודות כואבות באופן ישיר; כך, שימוש במרחב הביניים של הטקסט מאפשר הימצאות והתבוננות מעמיקה בתוך החוויה הרגשית. רחל צורן בספרה "חותם האותיות" (2009) כותבת על תופעת ההעברה לטקסט, לפיה "כל קורא יוצר מחדש את הטקסט באופן התואם את תמות הזהות הייחודיות לו" (צורן, 38). במילים אחרות, באמצעות ההסתייעות בטקסט ספרותי, הקורא מחיל על הכתוב חומרי גלם נפשיים סובייקטיביים, ומפרש את הטקסט באופן הקרוב לנקודת מבטו ולחוויית העולם שלו.

הספר מזמן מרחב בטוח לחקר העולם הפנימי והחיצוני כאחד, ומאפשר קשב לשינוי, להתפתחות ולתהליכים.

מה יש בה, בקריאה, שאנחנו מבקשים להגיע אליה? אולי אפשר לטעון שמדובר בדמדומי חיים, במרחב של השהיית המציאות החיצונית או הפנימית בלבד, מרחב שבו אין צורך לדבר, להיאבק, לדבר, להסתכסך. השימוש בעזר חיצוני (הדפים שנכרכו לספר) נעשה כדי להגיע למציאות פנימית שהודחקה, אל חלקים בנפש שרוכזו בשוליים, ומזה מתאפשרת היכולת לגלף את המחשבה הפנימית ולעגן אותה במשהו חיצוני שמהדהד ומתקף את הנפש.

הספרות מאתגרת שאלות הנוגעת לחיינו, מאפשרת תנועה וסקרנות במרחב שהוא אישי וקולקטיבי כאחד בדרך של אסקפיזם בריא. המופלא בקריאה הוא שלא יודעים לאן היא תוביל, יש לה את היכולת לחדור תחת שכבות, להיכנס למשמעויות שנסתרות מעיניו. לקנות ספר אהוב ממלא את הפונקציה של למצוא בית, להשתכן במקום נעים וטוב שיש בו מרווח.

הספרים שאני בוחרת לקרוא ולשמור במדף הפנימי או הממשי, כולם כי הצליחו ללכוד איזה רגע מסוים או איזו תבנית, רכיב בתוכי, כזה שידעתי שקיים אך כמו נוסח בבהירות בצורה מעוררת השתאות, שאני חשה כאילו אני היא זו שכתבה את הדברים. נורית זרחי בספרה "משחקי בדידות" (1999), כתבה אודות תפקידם התרפויטי של הספרים: "הם המספקים, לעיתים, את גרגר החול שיציק לנו עד שנצליח להצמיח פנינה מן הקונכייה הפנימית" (זרחי, 11).

במודעות לכך שהתהליכים הנפשיים מבשילים לאט ובהדרגתיות, יש ביכולתה של הקריאה לסייע בחוויות התפתחות וברכישת תובנות לגבי עצמנו ולגבי היחסים שלנו עם דמויות קרובות, הודות לכך שהתוכן הנקרא יוצר הרחקה מסוימת, שבזכותה מתאפשר להתקרב ולגעת בתכנים פנימיים באופן מיטיב ולא מרתיע.

כך, בעזרת החיבור למילים של אחרים, נוכל לאפשר לעצמנו זמן-ספר שהוא כיס בתוך החיים, זמן נינוח של התכנסות לצד מעורבות אינטנסיבית במצבי חיים של אחרים (גם אם מדובר בדמויות בדיוניות), ודרך ההתבוננות והריחוף המלווים את הקריאה לשוב ולארגן את החיים מחדש, ליצור ולערוך באופן מתמיד את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו- לגבי עצמנו ולגבי העולם, וכך להמשיך לצמוח בדינמיות של החיים.

*התמונה צולמה בדוכן בשוק האמנים בנחלת בנימין, ת"א

.