מהו הספר הראשון שאתם זוכרים שקראתם? האם יש ספר ששינה את חייכם?
פוטנציאל הספרות נעוץ בהפעלת הדמיון תוך העלאת הקשב והעניין מתוקף היותה קרובה לסוגי חוויות מוכרות, ומאפשרת להזדהות עם מאבק של גיבור ספרותי, וזאת באמצעות יצירת מרחק המאפשר להגיע לדרגות של עומק והתבוננות רגשית מעמיקה באופן עקיף. רחל צורן בספרה "חותם האותיות" (2009) כותבת על תופעת ההעברה לטקסט, לפיה "כל קורא יוצר מחדש את הטקסט באופן התואם את תמות הזהות הייחודיות לו" (צורן, 38). במילים אחרות, באמצעות ההסתייעות בטקסט ספרותי, הקורא מחיל על הכתוב חומרי גלם נפשיים סובייקטיביים, ומפרש את הטקסט באופן הקרוב לנקודת מבטו ולחוויית העולם שלו.
הקריאה היא משאב קיומי, מרחב בטוח שבו אנחנו יכולים למצוא את המילים שלא ידענו שנמצאות בתוכנו, שחיכו לניסוח המדויק. הספר מזמן מרחב פוטנציאלי המאפשר קשב לשינוי, להתפתחות ולתהליכים. מה יש בה, בקריאה, שאנו מבקשים להגיע אליה? אולי אפשר לטעון שמדובר בדמדומי חיים, במרחב של השהיית המציאות החיצונית או הפנימית בלבד, מרחב שבו אין צורך לדבר, להיאבק, לתבוע מקום. השימוש בעזר חיצוני (הדפים שנכרכו לספר) מאפשר מגע במציאות פנימית שהודחקה, בהגעה אל חלקים בנפש שרוכזו בשוליים, ומכך מתאפשרת היכולת לגלף את המחשבה הפנימית ולעגן אותה במשהו חיצוני שמהדהד ומתקף את הנפש.
הספרות מאתגרת שאלות הנוגעת לחיינו, מעוררת אותנו למחשבה, מאפשרת תנועה וסקרנות במרחב שהוא אישי וקולקטיבי כאחד בדרך של אסקפיזם בריא. המופלא בקריאה הוא שלא יודעים לאן היא תוביל, יש לה את היכולת לחדור תחת שכבות, להיכנס למשמעויות שנסתרות מעיניו. לקנות ספר אהוב ממלא את הפונקציה של למצוא בית, להשתכן במקום נעים וטוב שיש בו מרווח. הספרים שאני בוחרת לקרוא ולשמור במדף הפנימי או הממשי, כולם כי הצליחו ללכוד איזה רגע מסוים או איזו תבנית, רכיב בתוכי, כזה שידעתי שקיים אך כמו נוסח בבהירות בצורה מעוררת השתאות, שאני חשה כאילו אני היא זו שכתבה את הדברים.
היטיבה לנסח את תפקידם המרפא של הספרים נורית זרחי בספרה "משחקי בדידות" (1999): "הם המספקים, לעיתים, את גרגר החול שיציק לנו עד שנצליח להצמיח פנינה מן הקונכייה הפנימית" (זרחי, 11).